נאומי הטבע המופלאים של ח"כ ס. יזהר

מוזמנים לקרוא את מאמרי מהשבת האחרונה (מוספי התרבות של מעריב ומקור ראשון) על נאומי הטבע המופלאים של ס.יזהר.

קריאה של שבת

לקריאה של שבת יש ערך מיוחד. השקט, מנוחת הנפש ומנוחת הגוף יחד עם הנשמה היתרה מאפשרים קריאה מעמיקה ומחשבה על הטקסט הנקרא. רציתי לשתף אתכם במספר מאמרים מופלאים שפורסמו השבת במוסף "שבת" של מקור ראשון.

המאמר הראשון, הוא מאמר ערוך מתוך ספר חדש של הרב פרופ' יונתן זקס (לשעבר, רבה הראשי של אנגליה). המאמר עוסק  בבבחירה החופשית.

המאמר השני, הוא מאמרה הנהדר של רבקה מרים, המוביל לחשיבה מעמיקה אודות הטבעונות.

המאמר השלישי הוא של יואב שורק (לשעבר, עורך המוסף, ואחד הכותבים הטובים בארץ) ועוסק במשמעות היתר אכילת הבשר.

קריאה מהנה, שבוע טוב וחודש טוב,

הפילוסוף הבודד

מקווה להתחיל בקרוב לימודי ייעוץ פילוסופי

מקווה להתחיל בקרוב לימודי ייעוץ פילוסופי במסגרת מכון פילוהרמוני לייעוץ פילוסופי אסטרטגי, בראשות ד"ר אלי אילון. הקורס יתחיל כנראה בתחילת נובמבר כך שנראה לי שניתן עדיין להירשם. הולך להיות מעניין…

http://www.philoharmony.com/

ריח הגשם הראשון

בס"ד

ריח הגשם הראשון

 

ריח הגשם הראשון –

כך שחים יודעי ח"ן –

הוא פרי אהבתם

של אקטינומיצטים[1]

ה"מחליפים נוזלים" זה עם זו

והגשם

והאדמה –

ממנה באתי

ואליה אשוב-

מתעלסים בחושניות

וריח הסקס הטוב

וריח האדמה

החושניים

הביאוני להתרפק

על אימא…

אדמה…

שמואל חן, אלול תשס"ה

מוקדש לאהובתי, האימא שכולם אוהבים להתרפק עליה

 


[1]  אקטינומיצטים  -  חיידקים מסדרת Actinomycetes. היו שכינו אותם בעברית פטריות קרנה אולם הם אינם פטריות. אחד הסוגים הידועים בהם, Streptomyces   ידוע כספק של החומרים האנטיביוטיים סטרפטומיצין, אקטינומיצין ואאוראומיצין. רבים מהם הינם שוכני קרקע. הריח הנפלא של האדמה לאחר הגשם הינו פרי התנדפות חומרים שחיידקים אלו מפרישים בפעילותם לאחר שהקרקע נרטבת.

הגשם הראשון

בס"ד

 

 

הגשם הראשון

 

הגשם הראשון

העיר את נשמתי המדוכדכת

מבלוז של סתיו

 

עורי נשמה מוטרפת…

התעוררי נא…

 

אהובתי יצאה לה

אל שבילי הגן

ללקוק באגלי הגשם

מעלי העצים

ששרדו

את דכדוך הסתיו

 

ואני…

עץ השדה

יצאתי

ללקוק את אהובתי

שהרוותה את צימאונה…

 

שמואל חן, אלול תשס"ה

מוקדש לאהובתי

מחשבות למוצאי תשעה באב תשע"ג

בתשעה באב הזה חשבתי על חורבני האישי וחורבננו הלאומי. על חורבני האישי כואב לי מידי לכתוב. אכאב בתוכי ואשתוק. על חורבננו הלאומי יש לי כמה דברים לומר. ראשית, בדומה לחגי ישראל (ואגב, יום תשעה באב עתיד להפוך למועד), הוא מצוין מידי שנה בצורתו האקטואליסטית. מידי שנה כמנהג אבותינו, התכנסנו בלילה, הדלקנו נרות וקראנו את מגילת איכה. התענינו, ובבוקר קמנו ולא עטרנו את ראשינו בתפילין וגם לא את גופנו בטליתות היפות. את שירו של יום לא שרנו ולא פיטמנו את קטורת הסמים על גבי מזבח הזהב. לא הגענו עדיין אל הגאולה השלמה, אבל בכל זאת כמה דברים השתנו. רבבות אמרו קינות ליד הכותל. נכון, באופן אבסורדי, במדינה דמוקרטית, המאה ה- 21, ליהודים אין חופש דת. אסור לעלות ולהתפלל בהר קדשנו. רק תפילה. מילים. אבל בכותל, אפשר גם אפשר לבכות את אבדן המקדש, לא כמרכז לקרבנות (כי בעתיד כנראה יקריבו בו רק מנחות צמחיות), אלא כמרכז רוחני לכל העמים – "כי ביתי בית תפילה ייקרא לכל העמים". תהליך חיובי נוסף הוא הוצאת תשעה באב מן הכנסת אל הכיכרות. יפה כתב יועז הנדל הבוקר, בידיעות אחרונות: "במשך שנים נשאר צום תשעה באב ספון בין בתי הכנסת. איכה ישבה בדד וברחבי העיר שכחה. לוח השנה הציוני היה גמיש, סלקטיבי. חורבן הבית הפך לחורבן הזיכרון. החזרת התאריך הזה לכיכרות ברחבי הארץ הוא התיקון. לא כדי לקרב לבבות או לקרב את היהדות, אלא כדי להיזכר מה אנחנו עושים כאן ולמה". אם נשכח את תשעה באב, נשכח את יום השואה ואת יום הזיכרון לחללי צה"ל כמו גם את אותו יום מר ונמהר בו ניסה בן עוולה לרצוח ראש ממשלה בעם ישראל המתחדש במדינתו הריבונית בארץ ישראל. אסור לשכוח אף אחד מימים אלו. בתשעה באב איבדנו את מדינתנו הריבונית פעמיים אך גם איבדנו את ההזדמנות להיות מרכז רוחני אליו כל עיני העולם נשואות.

ומעניין לעניין באותו עניין. יפה סקר סבר פלוצקר, היום בידיעות אחרונות, את אחת מבעיותינ ו המרכזיות – לכידות חברתית נמוכה. פלוצקר ציטט מחקר של קרן ברטלסמן הגרמנית שערכה השוואה בין-לאומית של מדד הלכידות החברתית. עורכי המחקר קובעים כי ישראל "מצויה בקביעות ברמת לכידות חברתית נמוכה…הלכידות החברתית בישראל היא מן הנמוכות בעולם המערבי…נתוני המחקר תומכים בדימויה של ישראל כמדינה משוסעת…הממצא הישראלי המיוחד הוא חוסר קבלה של האחר". יפה ציטט פלוצקר. ואני שואל האם זה לא מה שהביא לחורבן בית שני ובמידה מסוימת גם לחורבן בית ראשון? חומר למחשבה והתעוררות.

מאחל לכולנו שהמשך חודש אב יהיה חודש של שמחה, כי מתוך כל משבר צריך לצאת להעצמה.

מחשבות מאתמול על שני – תקוות חוט השני

לאחר ששטחתי את תסכוליי מהטכנולוגיה המודרנית כתבתי שחשבתי על שני – תקוות חוט השני, כאמצעי התקשורת החד-כיווני המוקדם ביותר בתנ"ך ואולי גם המשמעותי והיעיל ביותר.
הסיפור בקצרה: לקראת כניסת עם ישראל לארץ ישראל, שלח יהושע שני מרגלים לבדוק את האפשרויות לכבוש את יריחו. הריגול הנגדי של מלך יריחו "עלה עליהם" ומלך יריחו דרש מרחב להסגיר אותם. רחב החליטה להצילם והודיעה לסוכני המוסד של יריחו שאכן המרגלים "ביקרו" אצלה, אבל הם יצאו לדרך מזמן וכדאי לרדוף אחריהם. מיד לאחר מכן, כשהם מסתתרים בעליית הגג, נרקמה עסקה בין רחב לבין המרגלים (שנשבעו בחייהם לקיים את העסקה) שבעת הכיבוש היא תכנס את כל משפחתה בביתה ותתלה את "תקוות חוט השני" על אדן החלון לסימן שאין לפגוע ביושבי הבית. מסר חד-כיווני ברור. רחב הייתה חייבת להשגיח על הסימן החשוב שלא יילקח בידי עורבים המחפשים חומר קינון וכו'. בסימן זה היו תלויים חיי בני משפחתה והוא עורר "תקוות" לא רק בקרב בני משפחתה שזכו לחיים אלא גם, כך אני מניח, בקרב עם ישראל שכבש את יריחו. התקשורת הפרימיטיבית הזו פעלה מצוין. הצילה חיים ואפילו, אולי, בזכות חכמתה המיוחדת של רחב זכתה להתחתן עם…יהושע. כן, יהושע בכבודו ובעצמו. המדרש מספר שחולדה הנביאה, ירמיהו ויחזקאל הנביאים היו מיוצאי חלציה. האם התקשורת הקדומה הייתה טובה מהטכנולוגיות המודרניות? לכם התשובות.

כאב בלתי נראה

כן, גם אני חולה בפיברומיאלגיה. בשבוע שעבר ציינה מליאת הכנסת את היום הבין-לאומי למודעות למחלת הפיברומיאלגיה והתשישות הכרונית, זו המכונה "מחלת היאפים" (כינוי מוזר ומצחיק). ביום מיוחד זה, התפרסם מאמר שלי ב- ynet. אודה לכם אם תקדישו זמן לקריאת המאמר ותגבירו את המודעות בקרב יקיריכם.

"כאב בלתי נראה"

טור נהדר של דינה אברמסון על צניעות

אחד הטורים הנהדרים שקראתי לאחרונה היה של דינה אברמסון. כתוב בפשטות ובצניעות – על צניעות.

"צניעות זה עסק פרטי"

תיהנו.

דברי תורה שאמרתי בשבת האחרונה לכבוד נישואיהם של אביעד ויעל

קצת רקע. אביעד הוא בנם של שכניי היקרים במושב, אורית וברוך. השבת נתבקשתי לומר דברי תורה לכבוד נישואיהם של אביעד ויעל ושמחתי מאד לעשות זאת. מקווה שתצאו עניין ברעיונות שהעליתי.

להלן הדברים:

בס"ד                                                           ערש"ק פרשת שמות תשע"ג

 

 

יעל ואביעד, אביגיל, ברוך ואורית, משפחות ביתן ואפל היקרות – "ענבי הגפן בענבי הגפן דבר נאה ומתקבל", אורחים נכבדים.

ראשית, הרשו לי להודות על ההזמנה המכובדת לומר דברי תורה בשבת חתן שלכם. לא כל יום מזדמנת לי הזדמנות כזו ואני בהחלט מודה לכם על כך.

אביעד, מספר ציפורים קטנות לחשו לי שאתה מתמחה בתחום הבילוש. מכיוון שכך, אני מבקש לקחת אותך למסע קטן של בילוש אל תוך פרשת השבוע שלנו, מסע קטן עם מסקנות גדולות, שכן קריאת פרשת השבוע מידי שבת, אינה סתמית. מטרתה ללמד אותנו על החיים ולהפיק לקחים לעתיד. לא תמיד הצלחנו בכך – לא כעם ולא כפרטים. מסע הבילוש שלנו יוביל אותנו תחילה אל סיפור עצוב של תהליך הגרות והשעבוד של עם ישראל במצרים אולם סופו – סיפור של עצמה נשית שאחריתה גאולת עם ישראל.

פרשת שמות היא לכאורה פרשה עצובה מאד. היא מלמדת אותנו על תהליך שעבודו של עם ישראל במצרים – תהליך איטי ומחוכם שהוביל פרעה, על מנת להעביר את עם ישראל ממעמד תמים של גרים בארץ לא להם, לעבדים נקלים חסרי כל מעמד וכל רכוש. מספר אלפי שנים  מאוחר יותר, נקט רודן רשע אחר, היטלר, יימח שמו ושם זכרו, בתהליכים דומים. אולי אם היינו קוראים כעם את הפרשה לעומק היינו נמנעים, לפחות חלקית, מהשואה הנוראית שהמיט היטלר על עם ישראל.

פרשת שמות מספרת לנו: "ויקם מלך חדש על מצרים אשר לא ידע את יוסף" ורש"י מצטט את הגמרא ממסכת סוטה דף יא' המספרת לנו שהמלך למעשה "עשה עצמו כאילו לא ידעו". כל הטוב שיוסף ובני ישראל תרמו למצרים נמחק וכעת המלך החדש שהשתלט על מצרים בכוח הזרוע – כך מסביר הרב שמשון רפאל הירש – עושה שימוש בתכסיס דיקטטורי ידוע. כדי לרכך את הדיקטטורה שלו כלפי המצרים הוא יוצר תת-מעמד של "עם בני ישראל", עם אשר המוסר שלו אינו תואם את הקפיטליזם הרודני של מצרים. כעת המצרים יכולים לחוש בני חורין בתוך הדיקטטורה בה הם חיים. הם יכולים להתעמר ביהודים. תחילת הגזירות כלפי היהודים הינה קלה יחסית – שינוי המדיניות הפיסקאלית – הכספית. פרעה משית מיסים חדשים על היהודים, מיסים "תמורת האוויר שהורשו לנשום", כדברי הרב הירש. זכויותיהם כאזרחי המדינה עדיין נשמרות, לכאורה, אולם המס נדרש מהם על מנת לשמר את חסות המדינה ביחסה   כלפיהם. השלב השני בהתעללות פרעה הרודן בעם ישראל הינו שלילת זכויות והגדרת בני ישראל כמעמד עבדים שהמשפט האזרחי אינו מגן עליהם. כל בני מצרים הורשו לנהוג בהם כעבדים. השלב השלישי בשעבוד עם ישראל הוא טריוויאלי. אם הם עבדים, אזי ניתן למרר את חייהם בעינוי. הנה, בשלושה שלבים -  "גרות", "עבדות" ו"עינוי" הביא פרעה את בני ישראל לשפל מדרגת חיי אדם. השלב הבא, הנוראי מכולם, היה ההוראה החשאית של פרעה, למיילדות העבריות, שפרה ופועה – יוכבד אם משה ומרים אחותו (על פי הגמרא במסכת סוטה המצוטטת בפרשנותו של רש"י) –  להמית כל בן הנולד לבני ישראל ולמעשה לגדוע את יכולת פריון העם.

זוהי נקודת השפל הגדולה ביותר של גלות מצרים. תכנית שמד שתחילתה חשאית ושטנית מאין כמוה, ולאחר מכן, כשפרעה נוכח שהמיילדות אינן מקיימות את הגזירה, הוא מפנה את הגזירה הדיקטטורית הן כלפי עמו והן כלפי עם ישראל  – "ויצו פרעה לכל עמו לאמור, כל הבין היילוד היאורה תשליכוהו וכל הבת תחיון". זוהי הנקודה בה המגדר החלש, הגברים, כן רבותיי, הגברים, מתחילים להישבר. בנקודה זו, כך מספרים המדרשים, עמרם, אביו לעתיד של משה, וגדול הדור בזכות עצמו, עמד וגירש את יוכבד אשתו, כדי למנוע ילודה נוספת של בנים שיושלכו ליאור. בעקבותיו כל גברי ישראל הלכו וגירשו את נשותיהם ונמנעו מילודה.

מכאן ואילך מתחיל סיפור מופלא של עוצמה נשית שאינה מוותרת לרודנים. תחילתו בסירובן של המיילדות העבריות  לבצע את גזירת פרעה והמשכו במסע השכנוע שערכה מרים מול אביה. המדרש מספר כי בין טענותיה כלפיו, טענה: "אבא, והלא גזירתך חמורה מזו של פרעה כי פרעה לא גזר אלא על הזכרים ואתה גזרת שבני ישראל לא יולידו לא בנים ולא בנות!" בעקבות טענה זו ואחרות, הודה עמרם בטעותו ונשא מחדש את יוכבד לאשה. משה, גואלם של ישראל, נולד לאחר נישואין חוזרים אלו. ואף שאר נשות ישראל לא טמנו ידן בצלחת. המדרש מספר שהן לא אפשרו לבעליהן להתייאש –  "כשהיו בעליהם יגעים בעבדות פרך, היו הולכות ומוליכות להם מאכל ומשתה, ומאכילות אותם ונוטלות המראות, וכל אחת רואה עצמה עם בעלה במראה, ומשדלתו בדברים, לומר: 'אני נאה ממך' ומתוך כך מביאות לבעליהן לידי תאווה ונזקקות להם ומתעברות ויולדות שם" (רש"י, שמות לח, ח). בזכות טקטיקה זו, חייב הקב"ה את משה לקבל מידי הנשים את המראות הללו כתרומה למעשה המשכן –  "אמר לו הקב"ה, קבל, כי אלו חביבין עלי מן הכל, שעל ידיהם העמידו הנשים צבאות רבות במצרים". מראות אלו נקבעו בכיור הנחושת – כיור קידוש הכוהנים לפני עבודתם על ידי הלוויים – על מנת להזכיר את האהבה והשלום שראויים להיות בין איש לאשתו. ייתכן שזהו אף רמז כללי ליחסה של היהדות המקדשת את המיניות השמחה הקדושה והטהורה.

גיבורה נוספת שניצבה מול הרודן המצרי וסירבה לקחת חלק בפולחן האישיות האישי שלו – ידוע שהפרעונים החשיבו עצמם כאלים ועל מנת להסתיר את אנושיותם היו יורדים מוקדם בבוקר אל הנילוס לעשות צרכיהם – היא בת פרעה, בתי-ה,  שעל פי המדרש ירדה אל היאור על מנת לטבול לשם גירות. מעשה זה היווה התרסה, מאין כמוה, כלפי אביה, שכן פרעה שהתבסס כלכלית על הנילוס, העניק לנהר הנילוס מעמד אלוהי ואף עבד אותו ואילו היא עשתה שימוש בנהר על מנת להתגייר ולעבוד א-ל אחד. אומץ ליבה התבטא גם בכך שהיא בחרה לגדל את הילד היהודי, משה, בבית אביה בניגוד לגזרותיו.

הנה כי כן, עצמת הנשים וגבורתן, הייתה זו שאפשרה את תחילת גאולתם של ישראל ממצריים.

יעל ואביעד, יש לנו נטייה לקחת את החיים כמובנים מאליהם, אולם עלינו לבלוש אל תוך פרשיות התורה וללמוד מהם. בכל מעשה גאולה, גם אם ברור שהוא אלוקי, יש מן האומץ האנושי שנוטל חלק במעשה הגאולה. גאולתם של ישראל מגלות רומי שנסתיימה בשואה הנוראית, אף בה נטלו חלק אנשים שאולי נראים בעיניכם אנשים פשוטים אולם הם גיבורים של ממש. אביעד, אתה דור שלישי לשואה, תוכל ללמוד מסבתך הגיבורה איך מתוך האש שרדה ובזכות עצמתה הנשית, יחד עם סבך מרדכי אפל ז"ל, הקימו דורות צעירים לתפארת מדינת ישראל המתחדשת בגאולתה.

מהנביאים נלמד שכל חתונה אינה טריוויאלית. כל חתונה היא עדות למימוש של גאולת עם ישראל בארצו. אם הנבואות על גלות מצריים, גלות בבל וגלות רומי הנוראיות התממשו, הרי שקיום נבואת "עוד יישמע… בערי יהודה ובחוצות ירושלים…, קול ששון וקול שמחה, קול חתן וקול כלה" (ירמיהו ל"ג, י-יא) הינו הביטוי האולטימטיבי למימוש גאולת עם ישראל בארצו.

לסיום, הנה עוד תוצאה לעבודת הבילוש שלי אל פרשיית השבוע, ומשמעות חודש נישואיכם. לכאורה, בחרתם להתחתן בחודש אפרורי וקר, חודש טבת. כולם רוצים להינשא בט"ו באב הלוהט אך אינם זוכרים שגם בחודש טבת האפור הגשום והקר, "טריקים" של עצמה נשית גאלו את עם ישראל פעם נוספת. מגילת אסתר מספרת לנו שאסתר נלקחה אל בית אחשוורוש לראשונה דווקא בחודש טבת, ורש"י מסביר את חשיבות העיתוי – "עת צינה שהגוף נהנה מן הגוף. זימן הקב"ה אותו עת צינה כדי לחבבה עליו", ואסתר, המלכה הנפלאה, ניצלה את הטקטיקות הנשיות שלה ואחרי שחיממה את אחשוורוש היטב בלילה רווי "שנת כפיות" ועוד כמה דברים טובים שלא נגלה…החלה גאולתם של ישראל. הנה כי כן, חודש טבת יכול להיות חודש חם מאד…

יעל ואביעד, אני רוצה לברך אתכם. אותך, יעל, אברך, שתהיי אישה עוצמתית כמו שאר נשות ישראל עליהן דיברנו ובוודאי שלא פחות מיעל אשת חבר הקיני…ואותך אביעד, אברך שתהיה אבי בנות ובנים, נכדות ונכדים, נינות ונינים, בנות נינים ובני נינים עד 120 שנה ומאושרות עד בלי די, יחד עם יעל. אני מברך אתכם בחורף בריא נעים וחם…ושתזכו להפנים ולהבין יום-יום עד כמה יש לכם חלק חשוב בגאולתו המתחדשת של עם ישראל.

למשפחות היקרות ולכל הנוכחים, מזל טוב, הרבה נחת, אהבה ואחווה שלום ורעות.

 

 

מוסף "שבת" - לתורה, הגות ספרות ואמנות

המוסף לספרות של 'מקור ראשון'

דינה אברמסון

טורים אישיים

רשימות, עדכונים והודעות

בלוג עבור משתתפי פרויקט רשימות וסקרנים

הבונים הירוקים

ייעוץ, ולווי פרויקטים פרטיים של בניה ירוקה

הרשמה

קבל כל פוסט חדש ישירות לתיבת הדואר הנכנס.

%d בלוגרים אהבו את זה: