מחשבות למוצאי תשעה באב תשע"ג

בתשעה באב הזה חשבתי על חורבני האישי וחורבננו הלאומי. על חורבני האישי כואב לי מידי לכתוב. אכאב בתוכי ואשתוק. על חורבננו הלאומי יש לי כמה דברים לומר. ראשית, בדומה לחגי ישראל (ואגב, יום תשעה באב עתיד להפוך למועד), הוא מצוין מידי שנה בצורתו האקטואליסטית. מידי שנה כמנהג אבותינו, התכנסנו בלילה, הדלקנו נרות וקראנו את מגילת איכה. התענינו, ובבוקר קמנו ולא עטרנו את ראשינו בתפילין וגם לא את גופנו בטליתות היפות. את שירו של יום לא שרנו ולא פיטמנו את קטורת הסמים על גבי מזבח הזהב. לא הגענו עדיין אל הגאולה השלמה, אבל בכל זאת כמה דברים השתנו. רבבות אמרו קינות ליד הכותל. נכון, באופן אבסורדי, במדינה דמוקרטית, המאה ה- 21, ליהודים אין חופש דת. אסור לעלות ולהתפלל בהר קדשנו. רק תפילה. מילים. אבל בכותל, אפשר גם אפשר לבכות את אבדן המקדש, לא כמרכז לקרבנות (כי בעתיד כנראה יקריבו בו רק מנחות צמחיות), אלא כמרכז רוחני לכל העמים – "כי ביתי בית תפילה ייקרא לכל העמים". תהליך חיובי נוסף הוא הוצאת תשעה באב מן הכנסת אל הכיכרות. יפה כתב יועז הנדל הבוקר, בידיעות אחרונות: "במשך שנים נשאר צום תשעה באב ספון בין בתי הכנסת. איכה ישבה בדד וברחבי העיר שכחה. לוח השנה הציוני היה גמיש, סלקטיבי. חורבן הבית הפך לחורבן הזיכרון. החזרת התאריך הזה לכיכרות ברחבי הארץ הוא התיקון. לא כדי לקרב לבבות או לקרב את היהדות, אלא כדי להיזכר מה אנחנו עושים כאן ולמה". אם נשכח את תשעה באב, נשכח את יום השואה ואת יום הזיכרון לחללי צה"ל כמו גם את אותו יום מר ונמהר בו ניסה בן עוולה לרצוח ראש ממשלה בעם ישראל המתחדש במדינתו הריבונית בארץ ישראל. אסור לשכוח אף אחד מימים אלו. בתשעה באב איבדנו את מדינתנו הריבונית פעמיים אך גם איבדנו את ההזדמנות להיות מרכז רוחני אליו כל עיני העולם נשואות.

ומעניין לעניין באותו עניין. יפה סקר סבר פלוצקר, היום בידיעות אחרונות, את אחת מבעיותינ ו המרכזיות – לכידות חברתית נמוכה. פלוצקר ציטט מחקר של קרן ברטלסמן הגרמנית שערכה השוואה בין-לאומית של מדד הלכידות החברתית. עורכי המחקר קובעים כי ישראל "מצויה בקביעות ברמת לכידות חברתית נמוכה…הלכידות החברתית בישראל היא מן הנמוכות בעולם המערבי…נתוני המחקר תומכים בדימויה של ישראל כמדינה משוסעת…הממצא הישראלי המיוחד הוא חוסר קבלה של האחר". יפה ציטט פלוצקר. ואני שואל האם זה לא מה שהביא לחורבן בית שני ובמידה מסוימת גם לחורבן בית ראשון? חומר למחשבה והתעוררות.

מאחל לכולנו שהמשך חודש אב יהיה חודש של שמחה, כי מתוך כל משבר צריך לצאת להעצמה.

מחשבות מאתמול על שני – תקוות חוט השני

לאחר ששטחתי את תסכוליי מהטכנולוגיה המודרנית כתבתי שחשבתי על שני – תקוות חוט השני, כאמצעי התקשורת החד-כיווני המוקדם ביותר בתנ"ך ואולי גם המשמעותי והיעיל ביותר.
הסיפור בקצרה: לקראת כניסת עם ישראל לארץ ישראל, שלח יהושע שני מרגלים לבדוק את האפשרויות לכבוש את יריחו. הריגול הנגדי של מלך יריחו "עלה עליהם" ומלך יריחו דרש מרחב להסגיר אותם. רחב החליטה להצילם והודיעה לסוכני המוסד של יריחו שאכן המרגלים "ביקרו" אצלה, אבל הם יצאו לדרך מזמן וכדאי לרדוף אחריהם. מיד לאחר מכן, כשהם מסתתרים בעליית הגג, נרקמה עסקה בין רחב לבין המרגלים (שנשבעו בחייהם לקיים את העסקה) שבעת הכיבוש היא תכנס את כל משפחתה בביתה ותתלה את "תקוות חוט השני" על אדן החלון לסימן שאין לפגוע ביושבי הבית. מסר חד-כיווני ברור. רחב הייתה חייבת להשגיח על הסימן החשוב שלא יילקח בידי עורבים המחפשים חומר קינון וכו'. בסימן זה היו תלויים חיי בני משפחתה והוא עורר "תקוות" לא רק בקרב בני משפחתה שזכו לחיים אלא גם, כך אני מניח, בקרב עם ישראל שכבש את יריחו. התקשורת הפרימיטיבית הזו פעלה מצוין. הצילה חיים ואפילו, אולי, בזכות חכמתה המיוחדת של רחב זכתה להתחתן עם…יהושע. כן, יהושע בכבודו ובעצמו. המדרש מספר שחולדה הנביאה, ירמיהו ויחזקאל הנביאים היו מיוצאי חלציה. האם התקשורת הקדומה הייתה טובה מהטכנולוגיות המודרניות? לכם התשובות.

ארץ אוכלת יושביה? יושביה אוכלים ארץ!

השבוע האחרון היה נורא. הקצב בו שרפנו ואכלנו את ארצנו, במו ידינו, היה מזעזע. זה התחיל לפני כשבוע בשריפה הגדולה במפעל "חו"ד מתכות" והסתיים בסוף השבוע האחרון בשריפת הענק בשמורת גמלא, שריפה שכילתה שמורת טבע ענקית ואתר היסטורי יהודי שערכו לא יסולא בפז. כל האצבעות מופנות כעת לצה"ל וכנראה שלא במקרה. לא לחינם אביב לביא הגדיר את הזלזול הצה"לי כפשע והפנה אצבע מאשימה וברורה מאד כלפי האדונים הנכבדים ברק ואשכנזי.

לא לחינם, התורה קשרה בין צבא ומלחמה להשחתת עצים ואסרה על הצבא הכובש להשחית עצים שלא לצורך. לצבא יש נטייה לכבוש ולדרוס ללא תשומת לב. הדבר הפשוט ביותר הוא לירות פגז לעבר קבוצת עצים ולהעלות אותם באש. העץ אינו יכול לחמוק מן האש המאכלת אותו. לא לחינם חז"ל השוו בין העץ והאדם – "כי האדם עץ השדה" (דברים כ, יט). על פי חלק מהמפרשים ובתוכם רש"י, התורה שואלת: "וכי עץ השדה הוא כמו האדם?" "האם גם עץ  השדה צריך "להתייסר ביסורי רעב וצמא…? למה תשחיתנו?".

את הגנרלים שלנו עצי השדה מעניינים כשלג דאשתקד (שבכלל לא ירד). קדימה, נירה פגזים! אש אש מדורה! איך אחרת ניתן להסביר 52 שריפות שהתרחשו לאחרונה בגולן ושרפו כל חלקה טובה?

מי ששורף עצים סופו שיכה וידרוס אנשים. זה מה שקורה היום במדינה שלנו. משטרת ישראל דורסת ורומסת זכויות אדם בריש גלי. מי שלא מאמין, שיקרא את התחקיר המצוין של קלמן ליבסקינד ממעריב, שכתב על אזרח תמים שביום בהיר אחד המשטרה החליטה שהוא אנס סדרתי. האזרח המסכן הזה הוכה ונאסר מאחורי סורג ובריח למ שך כמעט 3 חודשים. מערכת המשפט והמשטרה שיתפו פעולה ברמיסת זכויות אדם. אם איני טועה, השופטים והשוטרים שנתנו יד למעשה הנפשע הזה עדיין מסתובבים חופשי…

אותו קלמן ליבסקינד גם חשף שמאחורי הקמפיין המכוער של הרשות הפלסטינית להחרמת חלק ניכר ממוצרי התעשייה הישראלית עומד משרד ייעוץ התקשורת הישראלי "בן אור תקשורת" בניהולה של אוריאלה בן צבי, זוגתו של ח"כ דניאל בן סימון (עבודה). כן, גם לי,כמו לקלמן, חורה שיתוף הפעולה של ישראלים עם הרעים שבאוייבנו. חורה לי גם שממשלת ישראל לא הכריזה על עצירה מיידית של "שיחות הקירבה". על איזו קירבה אנחנו מדברים בדיוק? איך אפשר לנהל מו"מ כשחרב מוטלת על עתידם הכלכלי של עשרות מפעלי תעשייה? אגב, הקמפיין הזה גם מגוחך. הוא אמור להיות נגד "מפעלי ההתנחלויות" אבל נדמה לי שגם מחלבות צוריאל שבשדה אילן נכללו בחרם הפלסטיני. אם שדה אילן היא התנחלות אני ממליץ גם לאינטליגנטים משיח מוניס להתפנות מההתנחלות שלהם בהקדם.

וכעת אנחנו מגיעים לקשר שבין החברה והסביבה בישראל לבין החרם הפלסטיני. חלק מהעמותות החברתיות והסביבתיות בישראל עובדות ומשתפות פעולה עם "בן אור תקשורת". מדובר בשיתוף פעולה אסטרטגי ומתמשך. אני סבור ששיתוף פעולה עם מי שמשתפים פעולה עם אויבנו האנטי-ציוניים יוצר לגיטימציה לאנטי-ציונות של משתפי הפעולה הללו. אני סבור שכל ארגון סביבתי או חברתי שאינו רוצה לתת יד לחרם הפלסטיני ראוי שיגנה את "בן אור תקשורת" ויפסיק מיד כל שיתוף פעולה עימם. ארגון סביבתי או חברתי  שלא ינהג כך לא יוכל להתפלא בעתיד כאשר יזוהה עם אויבנו הרעים ביותר. אין כל הצדקה ללגיטימציה לחרם הפלסטיני על המוצרים הישראליים! אין כל הצדקה לתמוך בישראלים המסייעים לחרם הזה!

הרבה זמן לא כתבתי בבלוג הזה. מעולם לא הרגשתי שמדינת ישראל ותושביה כה קרובים לאובדן דרך מוחלט כפי שאני חש כעת. הלוואי ואתבדה!

הגשת עבודת ד"ר – האנטיקליימקס של הקליימקס

לפני כשבועיים הגשתי את עבודת הד"ר שלי שעסקה ב"סביבה, חברה וכלכלה בהגותם של הרב שמשון רפאל הירש וד"ר יצחק ברויאר". עוד אעסוק בעתיד כאן בתוכנה של עבודה זו אבל עצם מעמד ההגשה הוא מוזר ביותר. אתה כותב עבודה במשך חמש שנים, חוקר, מתאמץ, מנסח, מוחק, חורק שיניים ומוציא מתחת ידך חיבור בן מאתיים עמודים לתפארת מדינת ישראל. אתה מגיע לשיא – הגשת העבודה,  וממתין לצלצולים ולפעמונים שיישמעו בעת הגשת העבודה ואופס…ממש לא. מדובר בתהליך מאד אפרורי, רשמי שלאחריו אתה ממתין לתהליך השיפוט הארוך שאינך יודע בדיוק כיצד יתנהל וכיצד יסתיים וברור לך שהחיים בעצם מתחילים עכשיו.

נו טוב, אני יודע. זה פוסט מוזר. מה פתאום צלצולים ופעמונים בעת הגשת עבודת ד"ר? אבל בכל זאת, אני  משוכנע שמי שחווה את זה אי פעם חש מחד הקלה עצומה מעול כתיבת העבודה ומאידך הרגיש שבאופן מוזר מאד הוא מצוי באנטיקליימקס של הקליימקס.

בכל מקרה, אני משוכנע שמי שקורה את הפוסט הזה מבין שעכשיו אתפנה יותר להעלות כאן דברי תוכן מעמיקים יותר.

נתראה בפוסט הבא.

האם הציונות הדתית עדיין בגלות?

הציונות הדתית מתהדרת בהיותה מחדשת הוויה חדשה במדינת ישראל "ראשית צמיחת גאולתנו" אולם נוהגת ביום-יום כאילו היא חיה עדיין בגלות. לפני מספר שנים פרסמתי מאמר הקובל על כי יחסה של הציונות הדתית לסביבה הוא יחס גלותי.

והנה, פרשיית הרב מוטי אלון, מגלה לנו שהציונות הדתית עדיין חיה לה בגלות כאוטונומיה בתוך מדינה ובמקום לעשות שימוש במוסדות המדינה יש לה פורום מיוחד, פנימי, שעוסק בהטרדות מיניות על פי קוד פנימי של המגזר. מתמיה שהרב בני אלון, מחשובי הרבנים במגזר, מתלונן כעת על מהות הפורום ועל העובדה שמוסדות המדינה לא מעורבים בטיפול בפרשה. האם  לא ידע אודות פורום זה או שתק לפני שהתפוצצה הפרשייה הנוגעת לאחיו?

דברים ברוח זו, ניתן למצוא  היום בטור הדעה של אברום בורג.

הגיע העת שהציונות הדתית תפעל להתחדשות אמיתית של מדינת ישראל באמצעות החייאת ערכי תורת החיים המקיימת. אם יש לציונות הדתית רצון אמיתי לחדש במדינת ישראל את חיי התורה של עם ישראל, עליה להתייחס למדינה כאל ביתה ולפעול בתוך מוסדותיה תוך כדי שילוב ערכי התורה.

ט"ו בשבט הגיע, חג לאילנות וגם ליהדות ואקולוגיה

ואת החג הזה אחגוג בין השאר בהופעה פומבית בראשון לציון בבית יד לבנים במוצ"ש הקרוב. מקווה למצוא קהלים חדשים איתם אוכל לשוחח על יהדות ואקולוגיה ועל היהדות כדרך חיים מקיימת.

אשמח לראותכם.

מי שמעונין להגיע יכול לפנות לבית יד לבנים בטל. 03-9598883 ולאשר איתם הגעה.

מצ"ב הזמנה לאירוע. הזמנה לאירוע טו בשבט – יד לבנים ראשון לציון

האיטי – הלב והראש נקרעים

רעידת האדמה בהאיטי ידועה כבר לכולם.

במוצאי שבת ראייינו אותי בגלי צה"ל אודות מחשבותיי על רעידת האדמה ואמרתי שהלב והראש נקרעים.

באופן אינטואיטיבי הערך הראשון העולה ללב הוא חמלה. זהו ערך בסיסי, הומניסטי ואוניברסלי. כשבני אדם נמצאים בצרה צריך לעזור להם. נקודה. אין כאן חכמות. מעניין לציין שפרשת שמות מלמדת אותנו עד כמה הערך הזה הוא אוניברסלי, יהודי ובסיסי. בפעם הראשונה שהמקרא מספר לנו על ערך החמלה מדובר בבת פרעה (בתיה) שירדה ליאור לטבול לשם גירות – כך על פי המדרשים. הדבר הראשון שהיא עושה מיד לאחר טבילה זו הוא הצלת ילד עברי שנמצא בסכנה ביאור. "ותרד בת-פרעה לרחוץ על-היאור, ונערותיה הולכות על יד היאור, ותרא את התיבה בתוך הסוף, ותשלח את אמתה ותקחה. ותפתח, ותראהו את הילד, והנה-נער בוכה, ותחמול עליו, ותאמר מילדי העברים זה".

ברור לחלוטין שהאנושות צריכה להתגייס לעזרת אנשי האיטי.

מאידך, הראש מספר כי העם בהאיטי סבל ממנהיגות שדאגה בעיקר לעצמה ולא לאורח חיים מקיים של תושביה. כך, תושביו העניים של האי הזה כרתו יערות בהיקפים עצומים וחשפו את עצמם לשטפונות ומפולות בוץ ועוד רעות רבות אחרות הנובעות מהרס הסביבה הטבעית. ג'ארד דיימונד, בספרו הנודע מ- 2005 "התמוטטות: מדוע נפלו הציוויליזציות הגדולות של העבר ? האם זה יכול לקרות לנו?", הראה כי בהאיטי נותר 1% של שטח מיוער בהשוואה לרפובליקה הדומיניקנית בה נותר כ- 26%. סביר להניח שבמקום כזה לא טרחו על תקני בנייה כיאות, בוודאי לא כאלו המתאימים לרעידות אדמה קשות ובכך במידה מסוימת החמירו את תוצאת הפעילות הטבעית של כדור הארץ.

האנושות חייבת להבין, קיימות אינה מותרות. זוהי הדרך היחידה בה נוכל להמשיך ולהתקיים.

בהמשך הראיון שאלו לדעתי על ט"ו בשבט. אמרתי כי החסידות והיהדות רואות בתאריך חשוב זה עידוד לצמיחה של המין האנושי. גם רעידת האדמה בהאיטי יכולה להביא לצמיחתו של המין האנושי. אם האנושות תלמד מרעידת האדמה הזו שהיא חייבת להשקיע את עיקר מרצה בדאגה למין האנושי ובעיקר לאוכלוסיות המוחלשות, אזי  נגיע יום אחד כולנו להבנה שהמלחמות מיותרות וכי השלום הוא ייעודו של המין האנושי.

פרק מ"ו בתהלים מלמד אותנו בדיוק את התובנה הזו. הוא פותח בזעזוע שהעולם עובר עקב רעידות אדמה ומסיים בנתיצת כלי המלחמה שלאחריה מגיע שלום עולמי המקיף את כלל האנושות.

האיטי יכולה להוביל את כולנו לצמיחה אם רק נלמד את הלקח הנכון מהאסון הנורא הזה.

ועידת קופנהגן – זמן סיכום

הגיע הזמן לסכם את ועידת קופנהגן. אז מה קיבלנו? מצד אחד הועידה לא הצדיקה את רף הציפיות הגבוה שתלו בה. אין כל הסכם משפטי מחייב. מצד שני, העולם לאחר ועידת קופנהגן אינו אותו מקום שהיה. הממשל האמריקני מדבר בשפה שונה מממשל בוש, יש התחיבויות כספיות כלפי המדינות המתפתחות, והמחויבות להתייחס ברצינות להתחממות כדור הארץ עלתה מדרגה. יש עדיין הזדמנות לתקן עד 2012 ולא הייתי מתפלא אם ייודע שהאו"ם הקדים את הדיונים ל- 2009 על מנת לתת שהות להתאושש מקופנהגן, לחשוב מעט ולהגיע לירושלים ב- 2012 על מנת לחתום על הסכם מחייב (נו טוב, מותר קצת לפנטז. לא?)

הסיכומים הטובים ביותר של ועידת קופנהגן הם של פרופ' דני רבינוביץ', של רונן בודוני, עורך הערוץ הירוק ב- ynet ושל ח"כ ד"ר דב חנין. אני ממליץ מאד לקרוא את הסיכומים הללו.

ואם עוסקים בסיכומים, נזכרתי גם בסיכום שלי מועידת קיוטו, לעיון כל מי שמתעניין בהיסטוריה סביבתית.

היהדות – דרך חיים מקיימת

פעם כתבתי שאחד הדברים היפים ביישות האינטרנטית שנקראת "בלוג" הוא היכולת לעשות שימוש במדיה הזו כ"מעבדת מחשבות". הבלוגר מעלה את רעיונותיו ומקווה כי מגיבים יקיימו איתו דיון על מחשבותיו. הדיון יכול לסייע לבלוגר לזקק את מחשבותיו ולפרסמם מאוחר יותר באופן מדויק יותר. אז הנה אני עושה עכשיו שימוש כזה בבלוג על מנת לנסות לחדד את החשיבה אודות העיסוק ביהדות וסביבה.

בתקופה האחרונה ישנה פריחה בעיסוק ביהדות וסביבה. זוהי כמובן תופעה מבורכת שאני שמח להיות לעיתים חלק ממנה ואני כמובן סבור שיש לעודד אותה. ישנם טיפוסים רבים של עיסוק ביהדות וסביבה. ישנם כאלו המעוניינים למצוא היהדות מאפיינים סביבתיים וישנם כאלו המעוניינים להטמיע חשיבה סביבתית עכשווית בקרב קהילות שחיים על פי ערכים יהודיים אולם לא היו מודעים לסביבתם. ישנם כאלו המנסים לחקור את המקרא כבסיס ליצירת עולם ערכים סביבתי. המשותף לרבים מהעוסקים ב"יהדות וסביבה" הוא התפיסה שמדובר בסינתיזה בין העולמות הערכיים הללו של יהדות וסביבה.

אני מבקש לטעון כנגד תפיסה דיכוטומית זו שיש לראות את היהדות כדרך חיים ולא סתם דרך חיים כי אם דרך חיים מקיימת. דרך חיים שכולה קיימות. אגב, בדומה לערכי הקיימות, היהדות מחנכת את האדם למודעות עצמית מפותחת מרגע הקימה בבוקר ועד לשעה שהאדם עולה על יצועו.

במידה רבה, היהדות צריכה גם לטעון כנגד הפרדת דת ממדינה. לא בגלל שהיא בעד או נגד הפרדה אלא בגלל שבתפיסת היהדות כדרך חיים מקיימת אין למושג "דת" מקום כלל. מכיוון שהיהדות אינה "דת" אין בעולם הערכים היהודי הפרדה בין "דת" ומדינה. הצורך להפריד בין "דת" ומדינה נוצר בעיקר בתרבות המערבית הנוצרית בה התפתחה ה"דת" הנוצרית כחלק נפרד מהחיים המדיניים וכאשר ה"דת" ניסתה להשתלט על החיים המדיניים היה צורך לפעול להפרדה בין שתי היישויות.

אם נחזור ליהדות וסביבה, אני סבור שעם שובנו לארץ ישראל ועם הקמת מדינת ישראל הגיעה העת ללימוד מעמיק של היהדות כדרך חיים מקיימת הכוללת בתוכה, באופן רב-מימדי  את כל ההתייחסויות הנכונות  ביחס לסביבה, חברה וכלכלה. הלימוד הזה, שלא נועד  למטרות תיאורטיות בלבד כי אם ליצירת תשתית אתית לחיינו המעשיים תוביל אותנו "ללמוד וללמד לשמור ולעשות".

אני סבור שהלימוד הזה אינו חייב להיות נחלתם של שומרי מצוות בלבד. אני סבור שיש מקום ללימוד משותף של שומרי מצוות ושל כאלו שאינם שומרי מצוות אך דבקים בערכי ההומניזם. יש מקום ללמוד היכן משיקים ערכי היהדות וערכי ההומניזם על מנת ליצור חברה יהודית-הומניסטית שתפעל יחד על מנת "לתקן עולם" ו"לתקן עולם במלכות שדי".

"חזון הגגות הירוקים" – מאמר מצוין של אבי בר אלי

אבי בראלי, כתב אתמול בדה-מרקר מאמר ביקורת מצוין על מדיניות הממשלה בהקשר של "גגות ירוקים"  – יישום אנרגיה סולרית במגזר הפרטי. אני ממליץ מאד לקרוא את המאמר.

זה זמן רב שאני טוען שכדי לקדם את מדיניות הגגות הירוקים, על הממשלה להעמיד לרשות האזרחים הלוואות ידידותיות שתוחזרנה באמצעות המחאה מלאה של ההכנסות ממכירות "חשמל סולרי" של מערכות סולריות במיגזר הפרטי.

כולם ירוויחו מכך. האזרח יקבל לידיו מערכת סולרית לאחר כ- 10 שנות החזר. המדינה תרוויח רזרבת חשמל נוספת. זיהום האוויר יפחת, נחסוך בפליטת גזי חממה, העסקים הסולריים יפרחו וגם העסקים הבנקאיים יפרחו. זה לא מסובך. זה רק מצריך מדיניות סבסוד נכונה של החשמל, והתארגנות נכונה במערך ההלוואות.

יש לקוות שמישהו בממשלה יקרא את מאמרו של בראלי ואולי גם את הפוסט הזה ויתחיל להניע את המהלך.

ותודה לאבי דבוש משתי"ל שעדכן באמצעות "הירוק היום" העדכון היומי שהוא שולח לפעילי סביבה.