מחשבות מאתמול על שני – תקוות חוט השני

לאחר ששטחתי את תסכוליי מהטכנולוגיה המודרנית כתבתי שחשבתי על שני – תקוות חוט השני, כאמצעי התקשורת החד-כיווני המוקדם ביותר בתנ"ך ואולי גם המשמעותי והיעיל ביותר.
הסיפור בקצרה: לקראת כניסת עם ישראל לארץ ישראל, שלח יהושע שני מרגלים לבדוק את האפשרויות לכבוש את יריחו. הריגול הנגדי של מלך יריחו "עלה עליהם" ומלך יריחו דרש מרחב להסגיר אותם. רחב החליטה להצילם והודיעה לסוכני המוסד של יריחו שאכן המרגלים "ביקרו" אצלה, אבל הם יצאו לדרך מזמן וכדאי לרדוף אחריהם. מיד לאחר מכן, כשהם מסתתרים בעליית הגג, נרקמה עסקה בין רחב לבין המרגלים (שנשבעו בחייהם לקיים את העסקה) שבעת הכיבוש היא תכנס את כל משפחתה בביתה ותתלה את "תקוות חוט השני" על אדן החלון לסימן שאין לפגוע ביושבי הבית. מסר חד-כיווני ברור. רחב הייתה חייבת להשגיח על הסימן החשוב שלא יילקח בידי עורבים המחפשים חומר קינון וכו'. בסימן זה היו תלויים חיי בני משפחתה והוא עורר "תקוות" לא רק בקרב בני משפחתה שזכו לחיים אלא גם, כך אני מניח, בקרב עם ישראל שכבש את יריחו. התקשורת הפרימיטיבית הזו פעלה מצוין. הצילה חיים ואפילו, אולי, בזכות חכמתה המיוחדת של רחב זכתה להתחתן עם…יהושע. כן, יהושע בכבודו ובעצמו. המדרש מספר שחולדה הנביאה, ירמיהו ויחזקאל הנביאים היו מיוצאי חלציה. האם התקשורת הקדומה הייתה טובה מהטכנולוגיות המודרניות? לכם התשובות.