מחשבות למוצאי תשעה באב תשע"ג

בתשעה באב הזה חשבתי על חורבני האישי וחורבננו הלאומי. על חורבני האישי כואב לי מידי לכתוב. אכאב בתוכי ואשתוק. על חורבננו הלאומי יש לי כמה דברים לומר. ראשית, בדומה לחגי ישראל (ואגב, יום תשעה באב עתיד להפוך למועד), הוא מצוין מידי שנה בצורתו האקטואליסטית. מידי שנה כמנהג אבותינו, התכנסנו בלילה, הדלקנו נרות וקראנו את מגילת איכה. התענינו, ובבוקר קמנו ולא עטרנו את ראשינו בתפילין וגם לא את גופנו בטליתות היפות. את שירו של יום לא שרנו ולא פיטמנו את קטורת הסמים על גבי מזבח הזהב. לא הגענו עדיין אל הגאולה השלמה, אבל בכל זאת כמה דברים השתנו. רבבות אמרו קינות ליד הכותל. נכון, באופן אבסורדי, במדינה דמוקרטית, המאה ה- 21, ליהודים אין חופש דת. אסור לעלות ולהתפלל בהר קדשנו. רק תפילה. מילים. אבל בכותל, אפשר גם אפשר לבכות את אבדן המקדש, לא כמרכז לקרבנות (כי בעתיד כנראה יקריבו בו רק מנחות צמחיות), אלא כמרכז רוחני לכל העמים – "כי ביתי בית תפילה ייקרא לכל העמים". תהליך חיובי נוסף הוא הוצאת תשעה באב מן הכנסת אל הכיכרות. יפה כתב יועז הנדל הבוקר, בידיעות אחרונות: "במשך שנים נשאר צום תשעה באב ספון בין בתי הכנסת. איכה ישבה בדד וברחבי העיר שכחה. לוח השנה הציוני היה גמיש, סלקטיבי. חורבן הבית הפך לחורבן הזיכרון. החזרת התאריך הזה לכיכרות ברחבי הארץ הוא התיקון. לא כדי לקרב לבבות או לקרב את היהדות, אלא כדי להיזכר מה אנחנו עושים כאן ולמה". אם נשכח את תשעה באב, נשכח את יום השואה ואת יום הזיכרון לחללי צה"ל כמו גם את אותו יום מר ונמהר בו ניסה בן עוולה לרצוח ראש ממשלה בעם ישראל המתחדש במדינתו הריבונית בארץ ישראל. אסור לשכוח אף אחד מימים אלו. בתשעה באב איבדנו את מדינתנו הריבונית פעמיים אך גם איבדנו את ההזדמנות להיות מרכז רוחני אליו כל עיני העולם נשואות.

ומעניין לעניין באותו עניין. יפה סקר סבר פלוצקר, היום בידיעות אחרונות, את אחת מבעיותינ ו המרכזיות – לכידות חברתית נמוכה. פלוצקר ציטט מחקר של קרן ברטלסמן הגרמנית שערכה השוואה בין-לאומית של מדד הלכידות החברתית. עורכי המחקר קובעים כי ישראל "מצויה בקביעות ברמת לכידות חברתית נמוכה…הלכידות החברתית בישראל היא מן הנמוכות בעולם המערבי…נתוני המחקר תומכים בדימויה של ישראל כמדינה משוסעת…הממצא הישראלי המיוחד הוא חוסר קבלה של האחר". יפה ציטט פלוצקר. ואני שואל האם זה לא מה שהביא לחורבן בית שני ובמידה מסוימת גם לחורבן בית ראשון? חומר למחשבה והתעוררות.

מאחל לכולנו שהמשך חודש אב יהיה חודש של שמחה, כי מתוך כל משבר צריך לצאת להעצמה.