מחשבות על לוקרטיוס ומונטיין

אני מאד אוהב לראות בבלוג מעבדה למחשבות. הייתי רוצה לחלוק עמכם היום כמה מחשבות ואולי ללטש אותם באמצעות הדיון עמכם.

 

כבר כמה חודשים שאני קורא באיטיות ולהנאתי (וממש לא לצורך עבודת הדוקטורט) את "על טבע היקום" של לוקרטיוס ואת המסות של מונטיין. שני הוגים שונים שחיו בשתי תקופות שונות. שניהם מקסימים.

 

מחשבה אחת

אצל מונטיין, שלא ברור אם אמו הייתה ממש יהודייה או נצר למשפחת אנוסים, אך ברור שהוא עצמו חי חיים קתוליים, מצאתי משפט שעורר בי הרבה מאד מחשבות. במסה שלו "על התהילה" הוא עוסק, בין השאר,  בתופעת האליליות מול האלוהות הטרנסצנדנטית וכותב כך:   "לכל חברה קיים אל העומד בראשה – בכזב לכל האחרים; באמת ובתמים כאשר הוא האל שבשמו הוציא משה את בני ישראל ממצרים". כלומר, האלילים, בעיניו של מונטיין, הם אלילי כזב לעומת הקב"ה שהוא א-ל אמת. די פשוט לקבל את העובדה שהוא רואה את האלוהות הטרנסצנדנטית כאלוהות אמת. הוא הרי היה מונותיאיסט. מה שמפליא הוא שבתור קתולי הוא לא מנצל את ההזדמנות להאדיר את שמו של ישו או את השילוש הקדוש אלא משבח את "האל שבשמו הוציא משה את בני ישראל ממצרים". אני תוהה:

א. האם יציאת מצרים היא שמחזקת אצלו את האמונה באלוקות הזו של משה? ב. האם הוא דחה את האמונה הקתולית בשילוש וקיבל את האמונה היהודית באל אחד טרנסצנדנטי?

דבר אחד ברור, מונטיין היה אמיץ. מילים כאלו במאה ה- 16 בצרפת הם ייחודיות בכל קנה מידה.

 

מחשבה שניה

לוקרטיוס הוא מקסים. הכתיבה המחורזת שלו על טבע היקום, גם אם היא אפיקוריאנית ודוחה לחלוטין את תפיסת הבריאה היהודית, עדיין יפהפיה. לוקרטיוס דוחה לחלוטין את הבריאה. מבחינתו החומר הוא קדום ולא תיתכן בריאה יש מאין. חשבתי לעצמי היום שהדיון אודות בריאה מול קדמות החומר היא שאלה פילוסופית של הנחות יסוד ללא אפשרות כלל לפתרון, כי אם התקיימה בריאה, היא קדמה לחלל ולזמן והמדע מסוגל לענות על שאלות אך ורק מתוך בחינת הקטגוריות של חלל וזמן. השאלה אינה מדעית כלל. היא למעשה שאלה תיאולוגית ואתית ועוסקת בשאלת חירות האדם מול דטרמיניזם חומרי המגביל את חירות האדם. חסידי הבריאה, חייבים להניח את הנחת היסוד של הבריאה אם הם רוצים לטעון שאת העולם ברא אל חירותי לחלוטין שלא הוגבל בחומר קדום. כטענת המשך הם יטענו שהאדם נברא ב"צלם אלוקים" –  כלומר גם הוא חירותי כאלוקיו ואינו מוגבל על ידי חומר גופו. כח רצונו וצלם אלוקים שבו מאפשרים לו בחירה חירותית לחלוטין לפעול על פי המוסר האלוקי. לעומתם, חסידי קדמות החומר יטענו בדרך כלל שהעולם קדום, שאין בורא, אין מוסר אלוקי ובכל מקרה המוסר האוטונומי של  האדם מוגבל באופן דטרמיניסטי על ידי חומר גופו והעולם החומרי. נראה שאין הכרעה בשאלת הבריאה והיא למעשה הנחת יסוד הקודמת להחלטות אתיות.

 

אלו כמובן מחשבות ראשוניות, עדיין לא מלוטשות. אשמח ללטש את המחשבות הללו אתכם.

 

לילה טוב לכולם,

 

שמוליק